סגנון דיבור ״דוגרי״ ישיר, בוטה וביקורתי מאפיין את התרבות הישראלית הצברית עשורים רבים (Katriel, 1986). בד בבד, החל משנות ה-80 בהשפעת אופנות מארצות הברית בעיקר, עלה וצמח בישראל סגנון דיבור טיפולי ממוקד רגש (Beit-Hallahmi, 1992; Kidron, 2003). השאלה שעליה עונה המאמר הנוכחי היא כיצד ילכו השניים יחדיו או: מה הם מאפייניה הייחודים של אמפתיה ישראלית ״דוגרית״ עכשווית. בהתבסס על ניתוח ממצאים מעבודה שדה אתנוגרפית בשלושה בתי ספר להכשרת מאמנים לחיים (life coaching) בישראל בין השנים 2010-2012 אטען כי אמפתיה ישראלית ייחודית בכך (1) שבניגוד להגדרות של אמפתיה במקומות אחרים (Hollan, 2012), אמפתיה ישראלית ממוקדת בביטויי אותנטיות של רגשות הדובר ולא ברגשות הנמען, (2) היא מדומיינת כנטולת רגש אך למעשה מאפשרת גילוי של כעס או כאב (3) והיא מעוגנת באתוס קולקטיבי אך במקביל לשחיקה המתמשכת של האתוס הזה ושל סולידריות חברתית היא נחוות פעמים רבות כבוטה יותר מביטויי הדוגרי ההיסטוריים.
קנה-שליט, ת. (2022) אמפתיה ישראלית: כשהדוגרי פגש את הטיפולי. עיונים בשפה וחברה, 15, עמודים 99-115.